צמד המאמרים הנוכחי צולל אל תוך אחד הנושאים הטעונים ביותר במערכת החינוך: מוסד הבחינות. בעוד שהמגמה המודרנית דוחפת לביטול המבחנים וההערכות המספריות בשכבות הנמוכות בשם "הגנה על נפש התלמיד", סדרה זו חושפת כיצד הניסיון להגן על התלמידים מייצר למעשה נזק ביולוגי ומבני ארוך טווח.

המאמר הראשון בסדרה חוקר את הפיזיולוגיה של ה"בלאק-אאוט". הוא מסביר כיצד לחץ בבחינות מציף את המוח בקורטיזול ובנוראדרנלין, אשר "נועלים" את ההיפוקמפוס ואת קליפת המוח הקדם-מצחית. התוצאה היא False Negative (שלילי שגוי) – מצב שבו הציון משקף "תקלת חומרה" של לחץ ולא חוסר בידע. המאמר טוען כי הפתרון אינו ביטול המבחנים (מה שמכונה "היגיינה חינוכית"), אלא אימוץ "אסטרטגיית הבמבה": חשיפה מוקדמת, עקבית ומדורגת למבחנים ומדדים מספריים כבר מגיל הגן, כדי לבנות חסינות נוירולוגית ללחץ.

המאמר השני מתמקד בתפקיד המבחן ככלי לרפלקציה וגיבוש זיכרון. הוא חושף את המנגנון הביולוגי של ה"אל-שכחה", המופעל על ידי הפרשת אצטילכולין, המתרחשת רק כאשר המוח נדרש לשחזר מידע באופן פעיל. בעידן הדיגיטלי, שבו אנו בורחים לסמארטפון מיד עם סיום הלמידה, המוח מאבד את ה"הד" הפנימי הדרוש להטמעת חומר. המאמר מציג את המבחנים התדירים ("מיקרו-מבחנים") ואת שיעורי הבית לא כמשימות מעיקות, אלא ככלי רפלקטיבי חיוני שמונע מהמידע להתאדות ומבטיח למידה עמוקה ובת-קיימא.

המבחן הוא לא האויב. השכחה היא האויב. הגיע הזמן לחסן את הדור הבא.